יום ג', כח’ באלול תש”ע
    חזרה לאתר קריית שמונה שלנו  |  אינדקס עסקים - דף ראשי  
נייד: 052-672-0333
20:10 (09/03/10) אביר לחימה עברית

ב"ה שיטת קדמוניות עברית! דרך חיים ישראלית עברית הוליסטית: מחלקות הלימוד באביר: 1) מחול הלוחם החולם, למידת תנועה בעלת ישום קרבי אך גם בריאותי ונפשי לכל גיל. תוך תיכנות של התת מודע לתפקד בצורה הנכונה אינסטנקטיבית בקרב. בלי צורך לחשוב ולתכנן. למחול הלוחם החולם יש משמעויות רבות והקשרים רבים ,אשר נלמדים באופן הדרגתי. ויוצרים תורת גוף -נפש הוליסטית לפי תורת חיי ישראל. 2) אנו מתאמנים בתורת תנועה המבוססת על סמלי השבטים ואותיות האלף בית, כאימון פיזי מלא, תוך כדי שמיעת סיפורי צדיקים וסיפורי אבות ולומדים מסורות קדמוניות. 3) אח ד הדברים שהכי חסר בארץ זו מסגרת שבה התלמיד יכול להכניס את כל כולו עמוקות בתוך התפתחותו שלו כי אי אפשר להתקדם במגוון רחב של נושאים בשיטה מגוונת כמו אביר כאשר ניתן ללמוד בכמות מוגבלת של שעות ומפגשים בשבוע. לכן אנו שואפים לבנות ''כפר אבירים'' כמסגרת שתלמידינו יגיעו בתנאים שיוכלו להשקיע בלימוד כל הסילבוס של שיטת אביר-יום וליל ביממה. 4) מלאכה: להכין כלי נשק, כלי נגינה, כלי חקלאות וכלי בית מתקופת הקדמונים. כל המלאכות המפורטות נלמדות בטכניקות הקדמונים העבריים ומחוברים אלו לאלו וללמוד פנימיות התורה. יצירת בגד עברי , קשירת פתילי ציצית ועוד.. רפואה הוליסטית- תורת הגוף נפש התנ"כית , ורפואה בתנועה וצמחי מרפא. מידע חקלאי וגידול אוכל ומזון אורגני. ארכיטקטורה עברית -בניית מקוואות,בתים מחומרים טבעיים היי טק ואולד טק ועוד... ספרות סת"ם. עיבוד קלף וג'וויל והכנת דיו. בשיטות הקדמונים. רכיבה והכנת אוכפים טיפול אחראי בחיות:בהמות דקות וגסות- הכולל בין השאר גידול צאן והמוצרים הנלווים. שחיטה. מילה. לימוד אנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה והיסטוריה של עם ישראל מתוך הזדהות עם מורשת ותורת חיי ישראל. פגישות ואסיפות בין תלמידי אביר ותומכיהם מישראל ומהתפוצות. הפצת השיטה ועליית המודעות הציבורית על אביר דרך הרצאות, סדנאות והדגמות לקבוצות ,מוסדות ובתי ספר בכל רחבי הארץ. לימוד תורת ארץ ישראל תוך ראייה מחברת לכל המסורת התורנית של עם ישראל, וראיית המסורות השונות בראייה מאחדת ולא פלורליסטית ולא מאחידה. מתוך כך יוצאת הוראת לימוד רחבה ועמוקה בעלת שפת תרבות עשירה ומרובדת. כפועל יוצא מכך חיי התורה יהפכו לרלוונטיים בכל תחומי החיים. לימוד על וסיורים ברחבי ארץ ישראל המחולקים על פי השבטים ולימוד תרבותם וההיסטוריה המיוחדת להם. ויצירת ז'אנר קולנועי ברמה בין לאומית לסרטי פעולה תנ''כיים. !!! עניינו אנשים נוספים!. כל הנאמר מביא אותנו לתפילה עליונה , תפילה מלשון פלל=התחברות (מסכת כלים), אנו מתחברים דרך החומר, דרך הטבע דרך הגוף, המחשבה, הדיבור, החברות, העבר והעתיד מעלים את הכל אל אחדות הבורא. אין כפייה דתית או חילונית.כולם באים כדי לחוות רגש, שמחה ובריאות, פשוט סוף סוף היהדות חוזרת להיות אורת חיים מתוך הגיון מבנה העולם והאדם. אביר - קשת מחול הלוחם החולם שיטת קדמוניות עברית, עד הנה שיטת בני ישראל לכל הדורות. כל המעוניינים לתמוך בכישוריהם או בכספם או ללמוד אפילו חלק מהענפים הללו מוזמן ליצור קשר: קישור לאתר: אומנות לחימה עברית כתבות של תלמידים: ב"האביר- סוף סוף תחום שראוי להשקיע בו:כשהשתחררתי מהצבא היו לי תוכניות רבות, לטייל, לבקר חברים בכל הארץ,להתחיל לעבוד, וללמוד. ובעיקר רציתי לנוח, רציתי תחושת בית וחופש ואז לצאת להתנתק קצת. חברים וחברות התחילו לטוס לטיולים הגדולים בחו"ל,ללמוד לימודים פורמליים ,חבר'ה אחרים עדיין בצבא.בין כל הדברים שרציתי עם השיחרור רציתי גם לא להתנוון, לעסוק במשהו ספורטיבי, אבל לרוץ וחדר כושר היו כמו דה ז'ה וו מעייף. חשבתי ללכת לכיוון של אומנות לחימה כלשהי, אומנות שתשלב גם קצת ערך מוסף רוחני ערכי. לפני שנים בגיל הבגרות המוקדם ראיתי באינטרנט פרסום על "אביר-קשת אומנות לחימה עברית" התלהבתי מאוד מההדגמות בסרטונים ומכל הרעיון הזה. זה התחבר לי עם לימודי התנ"ך, עם גיבורים נביאים וקדושים היינו. תמיד הרגשתי שבמגזרים בחברה הישראלית מציגים שייש סתירות בין גוף לנפש ורוח , וזה לא היה לי הגיוני. כשהתחלתי ללמוד הרב קוק,רבי נחמן,רמב"ם,ריה"ל ומקורות נוספים התפלאתי מהפער שקיים בין מחשבת האומה לבין מה שמוצג בדורנו.עם כל המטען הזה הגעתי לאביר (עוצמה,יש צדדים רבים למילה הזו) לראות האם יש מצב שייש יהדות של גוף ונפש בקדושה.לוחמים בכל רמ"ח איבריהם (איברים-אבירים, אביר=בריא) שתורת לחימתם נובעת מתוך ערכי היהדות המאחדת, תורת חיי החירות ועשיית הצדק.בצבא וגם במערכת החינוך הרגשתי כפייה רצינית , לעיתים ממש מחנק, תמיד היתה תחושה גדולה של ניגוד בין הרוח האידאולוגית למען העם והארץ אל מול השיטות שפשוט אילפו אותנו ואיפסו אותנו. כל שמץ טוב של רצון, יכולת מחשבה יצירתית וכו נפסלו והוקעו.אפילו בבגרויות יש רק את התשובות שהמערכת רוצה. מחשבה יצירתית נפסלת, ונתפסת כמאיימת ממש. זה נכון בעולם הדתי כמו בחילוני. חברים רבים השתמשו בסמים ונסעו להעלם בדרום אמריקה או בהודו, חלקם חזרו למוסדות פסיכיאטרים(שמהם הם בטוח לא יוצאים טוב).חלקם בסדר גמור מלבד זה שהם מרגישים תלושים וזה אסון. "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" ממגילת אסתר, נשמע באוזני.עם אחד שמרגיש שהוא אחד, שייש אפשרות לחיים של שמחה והתאמה בין הרוח והרצון לבין סדרי החיים החוקים הכלכלה וכו. אך אנו מפוזרים ומפורדים זה מזה במחלוקות, וכל בעל דעה נמצא קרוב לאיזשהו עם מהגויים שדבק בטיעוניו שמצדיק את כלי החיים שלו. אך תמיד הוא מרגיש את הפירוד מהיותו עם אחד, ולכן כל מגזר תוקף את האחרים, שמח על נפילתם וכו, כי הוא רוצה שכולם יהיו כמוהו, שהוא מחזיק בלעדי של האמת והצדק.לא יכלתי וגם אתם לא יכולים שלא לראות עד כמה עולם המבוגרים עצוב, מחפש משמעות ונתפס לקטנות ולקטנות היום יום.לא רוצה להיות כזה לא רוצה להיות מובס ,אטום רגשית, וילדותי בצורה המפגרת של המושג. רוצה לראות את החיים כמשחק נפלא כמו ילד, להמשיך להתפלא כל יום מחדש, לברך על כל היפה והמורכב בעולם, וזה קשה צריך חברה טובה כדי לעשות את זה, צריך שיטות של חיבור בין גוף לנפש ,פרט וכלל, בכל תחומי החיים.להתבונן בטבע, לנשום עמוק אויר נקי, לזוז נכון,לאכול נכון. להפסיק עם ההרס העצמי הזה שמחנכים אותנו אליו ללא מודע.אני רוצה להביא ילדים לעולם טוב . לעולם שייש בו תקווה שאני יכול להראות לו דרך בריאה ושמחה. הגעתי לאימון הראשון עשינו חימום מושקע ומעניין, היה דגש גדול על תנועה בריאה ומחזקת, על שיפור גמישות הדרגתי, ובניית כוח מתוך תורת תנועה שלמה שמבוססת על סימבולוגיה (תורת הסמלים והתבניות) של ספר יצירה וספרות הקבלה. התווסף לכל זה דרשות מרתקות על חיי עם ישראל במצרים, על חיי האבות, על תנאים ואמוראים חסידים וצדיקים. משהו מיוחד שאי אפשר למצוא בשום מקום רק אצל מי שחי גוף של קדושה.מדרשים אלו חרוטים בזיכרוני בגלל שעם כל תיאור של לחימתם של יהודה, שמעון, אהוד בן גרא , שמשון וכו פעלנו בגופנו פירשנו את המהלכים הקרביים ולמדנו את חיי הגוף בקדושה של הקדמונים. השילוב הזה היה מרתק, הגיוון החכם כל כך של פעולות טבעיות ודפוסי חשיבה השאירו בי חותם עצום של זהות מתגבשת. האלוף אביר הוא אדם ברוך כישרונות ורב תחומי, הוא מביא מניסיונו הקרבי העשיר בעשרות אומנויות לחימה ותקריות קרב אזרחיות צבאיות ובזירה. האלוף אביר הוא גם אישיות מהמוערכות ביותר בקהילה הבינלאומית ונחשב כמומחה ברמה גבוהה מאוד. התלמידים מגוונים יש מכל העדות מכל המגזרים, ואנשים מיוחדים עם סיפורי חיים מעניינים.כאלו שלא הגיעו להתאמן באביר במקרה . האוירה בשיעור היא של למידה אמיתית התפתחות אמיתית כולנו לומדים על מנת ללמד אחרים.בחודש הראשון אחרי כל אימון נשארתי עם עוד חבורת תלמידים לשוחח עם ראש השיטה האלוף אביר שלמד מסבו (האלוף אביר הקודם,ומאביו אביר הרועים).רשמתי במחברת סיפורים על סיפורים , מראי מקום וכו והלכתי לחקור בספריות. זה היה ועדיין מרתק. כל שיעור אני רושם עוד כמה דברים – שיטות תנועה,יציבה וטכניקות,של שבטי ישראל וחיבורם למסורת דרך תבניות סמלי השבטים ואותיות האלף בית. היעילות של האותיות פשוט מדהימה, ואפשר פשוט לדמיין את המטריקס רק באותיות עבריות ובעשר הספירות, ולהתחיל לראות את האותיות בגוף, ובטבע בתלת מימד , באנרגיה פשוט מדהים ומרגש. טקסטים כמו התפילה או חומש פתאום מראים פנים חדשות רבות ומעמיקות את הבגרות ואת ההבנה.מצאתי את מה שחיפשתי , השתלמות בתורת חיים- הרגשת עוצמה ואהבת חיים, שיש כיוון עמוק בתוך מסורת אבותינו שרק הולך ונפתח כמו פרח עד שיהיה גלוי לגמרי לכולם. גם ממש לא התנוונתי אלא הגמשתי את עצמי,העצמות והשרירים התחזקו, התנועה עצמה מרגיעה ומרגישים ריפוי, יש בתנועה מקצב ומוזיקה,והיעילות הקרבית גבוהה בהרבה מכל מה שלימדו בצבא או באומנויות אחרות. רבים מהתלמידים הם בוגרי אומנויות אחרות. מצאתי את החיבור המפרה בין הגוף לרוח . היום אנחנו מתאמנים חמש פעמים בשבוע באיצטדיון טדי בירושלים. בברכה ושמחהליאור מאיר בן חיים בע"ה איך ולמה הגעתי לאביר – את המפגש הראשון והאמיתי שלי עם היהדות עשיתי בגיל 18. עד אז גדלתי ע"פי החינוך שקיבלתי בקיבוץ שבו אני גר, שלא נשאר הרבה מתקופת הזוהר של דור מקימיו. נולדתי וגדלתי במציאות שבה הערכים והאמונה בטוב שבאדם נדחקו לייאוש מכשלון תהליך השלום (שהייאוש כבר היה טמון בו מתחילתו), מכשלון הקיבוץ וההפרטה ואיבוד הדרך והעניין של הדור הצעיר- הדור שלי - אל מחוזות האינדיבידואליזם התל-אביבי. אני שסירבתי להכנס לתוך אותה נסיגה ערכית של בני דורי, נסחבתי ע"י תקווה מגובה ברגעים מיוחדים של התעלות מעל חווית הבדידות והייאוש הקיומי, בסגנון תורת האקסיסטנציאליזם ו"על כרחך אתה חי". מכיוון שהרעיון הסוציאליסטי עצמו לא נותר בו חיים ואפשרות קיום מעשית, נותר הדחף החינוכי לחלקת החיים הפרטית של האדם. למעשה כל אותן כשלונות ההגשמה והויכוחים עליהם לא היו נחלתי, ואני הכרתי את רעיון הקיבוץ דרך אותה פיסת עצמיות שבתוכי שבקשה חירות. לא היה לי כל צורך להאמין באידיאולוגיה בכדי להזדהות עם האמונה באדם. עם האמונה הזו הלא מגובשת, בחרתי בסיום התיכון להצטרף למכינה קדם צבאית מהזרם הכללי (רוב חילוני ומיעוט דתי). בתוכה רציתי לגלות את הדרך להאמין באדם ולהיות אדם ערכי ולסחוף לתוך זה את כולם, בלי אידיאולוגיה ברורה לצידי – פשוט להתחבר לעצמי כאדם השואף להטיב ולהפוך את סביבתי לכזו. מתוך החוצפא הגדולה הזו, שנתעוררה בי מחדש, החיבור ליהדות היה כל-כך פשוט. למדתי מתוך ניסיוני, שללא אמונה בכוח מכוון לטובה שמעבר למציאות, נידונתי ליפול בכל כישלון, שהרי עם אין לו מקור שנועד להטיב איתי כל מה שאוכל לעשות הוא לברוח ממנו או להדחיקו, אך בהכרח ככה אחזור ושוב אפסיד לאותו בעל דבר. בעזרת האמונה נבנה בי כוח מרפא, לא עוד צורך להדחיק, אלא להתבונן בתוך עצמי לקבל את הרע שבי כחלק מתהליך של בירור שאם אתבונן בו ודאי יגלה לי את סודו. ננסכתי בביטחון מסוג אחר. מיד לאחר השינוי הפשוט, התחילו להגרר הרבה ביאורים אידיאולוגיים. נכנסתי לעולם שאינני מכיר על בוריו אבל בדקות פנימיותו אני יודע אמיתיותו, ידעתי שאני נכנס לייצג צד אחר, והדבקות בצד זה מצריכה ממני להתמודד נגד העולם שממנו באתי ומהאנשים שאותם קירבתי אלי כעוזרים ותומכים, אבל לא יכולים פתאום לקבל את השתנותי, או מזלזלים בה. כל זאת בניגוד לפתיחות התודעתית העצומה ולעולם האחר שנפתח בי, שדיברתי בו מול כל מי שרצה לשמוע – גיליתי שאני יכול לדבר שווה בשווה עם דתיים ולא להרגיש זר מולם, אלא שהם מופרים מההתעניינות שלי ומהסיפור שלי לא פחות. בגלל ההרגשה הנכונה בפנים, המשכתי ללמוד ולהפנים את עקרונות תורת ישראל ושיניתי לחלוטין את תפיסת העולם שלי, אבל כל זאת באותו עקשנות של ילד קיבוצניק שהאמונה רק מחזקת לי את האמונה באדם ומחזירה בי את האמון והביטחון כל פעם שהיהדות מחברת אותי יותר אל זהותי התרבותית ולא מרחיקה. כל אדם שהיה מוכן להקשיב לי – לא משנה עם דתי הוא או חילוני, לא יכל להמנע מהשאלה "מה תעשה עם כל זה בצבא, אח"כ בחיים?". הרי מתישהו תצטרך להפסיק עם כל האידיאולוגיה ולהיות מעשי, לבצע את כל הדברים שדורשים ממך החיים, להתמודד עם המערכות שירגישו את הזרות שלך ויצחקו ויילעגו לבניין היפה שבנית, הוא יפה לחלומות, אבל למעשה הוא לא יתקיים. ידעתי אז שלא אוותר, אך ידעתי שגם תשובה זו לא תספיק ואת הדרך לשבור את הזרות ולהחזיר את האמון באדם דרך היותו נברא בצלם אלוקים, יהיה על-ידי יישום עקרונות התורה וחזרה לחיות חיים של תורה, חיי גוף. לא רק מצוות כוללת התורה, אלא כלים ליישום בכל תחומי החיים רק צריך לחדשם. האמונה השלמה תגיע שתהיה דרך חיים מבריאה וטובה שלא מכפיפה את המציאות לאידיאלים, לא מכפיפה אידיאלים למציאות, אלא דרך חיים שבה הם לא נפרדים – תורת ישראל. לאביר הגעתי לאחר שנה וחצי בתוך שירותי הצבאי, דרך חברים. התחלתי לקרוא ולראות סרטים באינטרנט, ולהעמיק במחברות של תלמידי השיטה מתוך דברי אלוף אביר בשיעורים. הרגשתי דבר חדש, קראתי סיפורים על בני ישראל במצרים, עצות וידע בתזונה, חיבורים עמוקים של תובנות בנושאים שונים, שאפשר לשמוע ולהתחבר רק עם קיבלת מסורת שמע מחיי אבותינו בני ישראל. הגעתי לאימון ניסיון – היה קשה להתרגל פתאום לתנועות שהן מעגליות, חצי-רקודיות ולחברן ללחימה, שונה ממה שהייתי רגיל גם אם לא יצא לי ממש להתאמן באומנות לחימה ברצינות. עם זאת, השינוי התבהר לי יותר ויותר על עומקו הגדול. זה בעצם לא שונה כלל משיטת הלחימה התודעתית שלי – כמו שעלי להרגיל את כל המחשבה, הרגש והדיבור שלי לקבל את המעגליות ואת תהליכי החיים והמוות האינסופיים שקורים בתוכי, כך עלי לנוע ולהלחם עם גופי ככלי לשפע האלוקי שמתחדש – נופל וקם בכל רגע ממש. מדהים לחוות מתוך חשיבה כזו את היעילות של השיטה בקרב, לשיפור התנועתיות הגופנית, אני מרגיש הרבה יותר משוחרר בגופי ובנפשי אחרי אימון באביר. נותן את הדגש על כל חוויה שעוברת עלי, שמח בכל רגש או מפגש שמזמנים לי החיים ומתחדש איתם. החיבור השלם שחשתי בתוכי וידעתי שעליי לבנות את הכלים להכינו – באביר הוא קיים. למעשה זוהי הדרך היחידה להתקדם בשיטה ולחוות אותה כדרך חיים, אסור להתייאש, אסור להרגיש שהמציאות נפרדת לחלקים, אלא כל הזמן להאמין ולהיווכח שהיא אחד. איך זה עוזר לי במאבקי היומיומי לחבר בין הקיבוצניק שבי לדתי שבי ולכל עם ישראל – פשוט מאוד, כשהתנועה של הגוף זורמת, כוחות החיים זורמים והמחשבה צלולה, אז כולי יכול לפנות מקום להתחדשות, לקבלה של כל אחד בדרכו הוא ובשלבו הוא, מתוך ראיית אחדות המציאות. אביר אינה רק תורת לחימה, אלא מכלול ידע שיבהיר ויכוון את תהליך התשובה האמוני שמתקיים בעם ישראל, לא רק החייאה של מקורות התורה הכתובה, אלא של דרך החיים – כמו שהכל נמצא בתורה כך הכל נמצא בתוך אורח החיים הקדום שלנו. לכן, אני מזמין את כל מי שדברים אלו מדברים אליו, פותחים בו את הצוהר לחיים של הגשמה מלאה, להצטרף לאימונים, להעמיק בתורה וליצוק את תורת אבותינו לכלי תרבות הבית השלישי שמתחדשת לעינינו. כיום אני מתאמן פעם בשבוע, כי זה מה שששרותי הצבאי מאפשר, כמו שליאור כבר כתב אפשר יותר פעמים ואף צריך להגיע יותר. "למען אחי ורעי..." זיו גורן אביר קשת - אומנות לחימה עברית מלחמה היא "אומנותו של עשיו" ושלום הוא מורשת יעקוב ובכל זאת החיים במציאות של סכנת חיים מחייבים אותנו ללמוד לחימה. איך ניתן ללמוד אומנות לחימה מבלי להיות לעשיו? מהו היחס לאלימות בתורת הלחימה של אבותינו ומה ההבדל בינה לבין אומנויות לחימה אחרות. מתוך חוויותו של תלמיד באביר - קשת. בעולם החילוני, שבו יש חשיבות משנית לאלוהים ולתורה, השלום הוא האידיאל העומד מעל כל אינטרס פרטי או לאומי. אין דבר ששווה להלחם עליו, לכן עדיף תמיד להתפשר כדי לא להגיע לסכסוך. מלחמה מראש אינה מוסרית ורק כהגנה עצמית היא תקבל הכשר. מנגד נמצאת הגישה שבה המלחמה למען רעיון של צדק היא מוסרית בהחלט. אך כיצד נוכל לשים את הגבול לשימוש בכוח שלמדנו מבלי לשכוח את הצדק שעליו אנו נלחמים? האם כל אומנות לחימה מתאימה לכך? אומנויות לחימה רבות נוצרו בתרבויות העולם, כולן מחזקות את ביטחונו של האדם כדי שיוכל למצות את כוחו ברגע האמת. לשם כך השתמשו חלקן בבניית ביטחון עצמי מופרז בסגנון "כוחי ועוצם ידי". חלק אחר מהן - בגלל הרקע האלילי שלו - השתמש בסגידה לכוחות שונים בטבע, בחיקוי תנועתם ובשאיבת האנרגיה ללחימה מהם. אך גם שבטי ישראל נלחמו דרך חיקוי סמליהם הטבעיים - יהודה נלחם כארי, דן כנחש, בנימין כזאב ועוד.. אז מהו ההבדל? אברהם אבינו, העברי הראשון שהעיד על מציאותו של בורא לעולם, היה גם הראשון להבין את הסכנה העמוקה שבסגידת דורו לאלילי הטבע. הוא הבין את השורש האגואיסטי שמסתתר בתפיסה האלילית: כשהרצון של האדם לברכה חומרית עומד במרכז הפנייה לאל, כך הכנעתו של האדם כלפי האל, היא בהתאם לרמת ההצלחה החומרית. כשהאל שאליו מתפללים הוא רק אובייקט למילוי רצונותיך, אם הוא לא מביא ברכה, נחליף את האל. כך, גם היחס לאדם האחר כאובייקט יוצר מוסר מעוות לעומת התייחסות לאדם כצלם אלוהים. תבניות לחימה שבנויות על תפיסה אלילית, על אף החכמה שיש בהן, מתעסקות בחיזוק האגו של האדם ללא עבודה על מוסריותו ושימוש נכון בכוחו. באותו הקשר, לא פלא שרוב אמנויות הלחימה נהפכו לספורט בזירה. כך, במקום להתרכז במטרה שלשמה נלחמים, נוצרו מסגרות עם חוקים ברורים שהופכים את הלחימה עצמה למטרה ואת היכולת לנצח בתוך חוקי משחק לאידיאל. ממש הערצה לכוח, סטייל סרטי פעולה הוליוודיים. באביר, אנו קודם כל לומדים ענווה, ללמוד לתפוס את עצמנו כאפס אל מול בורא עולם, שבזכותו בלבד אנו חיים ואת תורת החסד שלו אנחנו צריכים לקיים כדי לזכות להגנתו. כך אנו לומדים להבחין בחכמה שהטביע הבורא בכוחות הטבע וליישם אותה בדרך לחימתנו ע"פ האותיות וסמלי השבטים. הכוח שלנו בא מחיזוק צלם אלוהים שבנו, לכן כל תכסיס לחימה שנלמד לא יזכה אותנו בכלום אם לא נשתמש בו למטרה זו. איך זה מתבטא בלחימה שלנו? אם אנחנו מפנימים את חשיבות חיינו בעולם, מטרתנו היא לשמור עליהם. לכן, בלחימה נחפש להכניע את האויב כמה שיותר מהר. בכדי לעשות זאת אנו שמים דגש על תנועה תמידית - המציאות נבראת מחדש כל רגע ועלינו להיברא איתה מחדש ולא להתקבע בתבניות מסוימות - כך נדע לעשות רצון ה' גם בקרב. בנוסף, אנחנו לא עובדים ע"פ חוקי מוסר מאולצים, לא מנסים להיות "ספורטיביים" המטרה היא להכניע את האויב כמה שיותר מהר, "הקם להורגך השכם להורגו". איננו תאווי אלימות, גם אם מוסרית היא ונדרשת. ע"י תפילה, דברי תורה וסיפורי צדיקים וחכמים שכידוע "מרבים שלום בעולם" אנחנו זוכרים תמיד להלחם נגד היצר הרע המוביל לאלימות ולא ממנו וכך להרבות שלום גם בלחימה. באביר לוחם הוא קודם כל חולם ובשם החלום אנו לוחמים. גם שאר בני האדם חולמים, אך רק בשיטת האימון הנכונה, ניתן לשמור קודם כל על החלום ולא להפוך אותו לפולחן לאגו שלנו ולאלימות הרסנית. בברכה, זיו גורן מה עושים כאשר אדם מבין שהוא לקראת נפילה לא צפויה בתפיסת העולם החומרנית השלטת בימינו, מידת ההצלחה נשפטת רק ברמה החומרית. הנפילה, גשמית ורוחנית כאחת, נחשבת ככישלון ואין לה מקום בתוך עולם השואף להצלחה חומרית. בזמן לחימה, על אחת כמה וכמה, הנפילה היא ביטוי להפסד וטומנת בחובה סכנת חיים מידית. האם אפשר להפוך את הנפילה למנוף רוחני וגשמי? המציאות כיום נראית בשחור או לבן - או שאתה צדיק מושלם, או חוטא חסר תקנה, ללא סיכוי להצליח בחייך. מהפכת האדם הציונית יצרה את אידיאל האדם העושה והמגשים בפועל כקנה המידה היחיד להצלחה. מה שהיה מתאים ללהט של תקופת שיבת ציון, אינו מצליח להדביק את העם יחדיו לחיים בתוך שגרה של מדינה. אדרבה, כשקנה המידה להכל הוא האדם ומעשיו, אין מקום לנפילות ובטח שלא לתהליך של תיקון. כך, דווקא ההתעלמות מיסוד הנפילה והתיקון, מביאים אותנו חזרה אל הייאוש והאגואיזם, שמהם ניסנו לברוח. במצב כזה האדם פשוט אינו מאמין שיש לו דרך להתרומם ממצבו. התעלמות זו במישור ההכרתי ממצב של נפילה נפשית, מגיע גם אל זירת הלחימה למצב של נפילה פיזית במהלך קרב. נפילה או קבלת מכה, יוצרים באופן טבעי לחץ בגופנו המתבטא בקפיצה של קצב הלב וערפול חושים. לכן, מצב כזה הוא בטח אינו רצוי כשלעצמו, אך הינו חלק ממציאות של קרב. הרבה חשיבות נודעת באומנויות לחימה לכך שהלוחם ידע כיצד ליפול. אך דווקא פה, נכנס אותו יחס שלילי למצב של נפילה. הנפילה אמנם שומרת על חלקי הגוף הקריטיים במפגש מול הקרקע, אך חסימת הגוף מהמפגש עם הקרקע נעשית בפאניקה גדולה. מחוץ לזירה עלולה נפילה כזו לפגוע חזק בידיים וברגליים שבולמות את הנפילה וגם מקשה עלינו לקום ולהמשיך להלחם ולמעשה חשופים לקבל מכות נוספות. היחס לנפילה כשלילית, אפוא, לא מאפשר לנו לראות בה אפשרות של תיקון ולמעשה ממקד אותנו רק בהגנה על חלקי גופנו המרכזיים מבלי להתייחס לשאר ההשלכות. אין דרך להתייחס לנפילה כאפשרות מועילה בקרב. במצב כזה, עדיף להיות מושלם ולא ליפול לעולם. באביר, בדיוק כמו במסורת אבותינו, הנפילה היא חלק חשוב מדרכו של הלוחם כמו מדרכו של הצדיק העובד על מידותיו. אכן, טמונה בה סכנה גדולה ורצוי לא להגיע אליה כלל, אך כשמגיעה נפילה, אנחנו לא מתנגדים אליה. אם ישנה מציאות של נפילה בעולם, משמע שהיא רצון ה' והתנגדות עד כדי ניסיון להתעלם ממנה כמוה כמרידה ברצון ה' ופתח למידת הגאווה. לפיכך, כשכוח ההתנגדות שלך נכשל עליך דווקא להכנע לרצון ה' המוביל את ההוויה וליפול, רק כך תוכל לעלות שוב למעלה. אם נדע, כלוחמים בגוף ובנפש, לקבל על עצמנו מצב של נפילה בקרב ואף לעודד את עצמנו ליפול כשצריך, נוכל להשתמש בתנופת הנפילה גם לקום וגם להכות את אויבנו תוך כדי. זאת בנוסף לשמירה על גופנו לא רק בשטח שאנו מתאמנים בו - על מזרונים. אנחנו שואפים תמיד להצלחה בזירה החומרית ולניצחון בקרב, אך דווקא מתוך שאיפה זו איננו מבטלים את מציאות הנפילה אלא מתבטלים בפניה. רק כך תתכן הצלחה שהיא נצחית המקיימת את צלם אלוקים שבאדם, ולא הצלחה רגעית שמביאה אותנו להיות נשלטים בידי האגו שלנו ולהתרחק מצלם אלוקים שבנו. איננו מקדשים את הנפילה ולא שואפים להגיע למצב כזה, אך כדי לצאת ממנו צריך להבחין בברכה ולא בקללה שבנפילה ולנצל אותה. "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן" אמר ר' נחמן ועל אותו משקל אם אנו מאמינים שיכולים ליפול, עלינו להאמין שיכולים לקום.

מבצעים ק
קבלנים
קדרות
קולנוע
קונדיטוריות
קונסטרוקציות
קוסמטיקה
קופות חולים
קופות רושמות
קורסים
קייטרינג
קייאקים
קירור
קלנועיות
קמינים
קמפינג
קעקועים
קראטה, קרב מגע
קריוקי
קריקטורות
קרמיקה
חזור לדף הקודםהדפס כתבהשלח כתבההוסף תגובה לכתבה
שיתוף